ביקורת ספר: "אשליית המדע , Science Delusion" רופרט שלדרייק, 2012

רופרט שלדרייק מחבר "אשליית המדע"
רופרט שלדרייק מחבר "אשליית המדע"

עד כמה הצלחתה של תרופה תלויה בחומר התרופה עצמו ועד כמה היא תלויה באמונת האדם או בציפיותיו? שאלה גדולה זו נבדקת בדרך כלל בקפדנות על ידי חברות התרופות בבדיקות עיוורות במקביל לתרופות פלסבו, בדיקות שתוצאותיהן מניבות אחר כך רווחים של מיליארדים. מסתבר שפרוזק ותרופות דומות נבדקו גם הן בצורה זו, ונמצאו יעילות רק מעט יותר מהפלסבו. כאן קרה מה שקורה פעמים רבות: תופעות הלוואי של הפרוזק עזרו לרופאים ולנבדקים להבין מי קיבל תרופה אמיתית, ובכך 'נשבר' המבחן העיוור. היצרן, אלי לילי, שהעדיף לא לפרסם את התוצאות הגרועות, הרוויח כבר ממכירת התרופה יותר מ-2 מיליארד דולר.

תופעה רפואית מיוחדת נוספת שעדיין לא נמצא לה הסבר הן כוויות של היפנוזה: אדם תחת היפנוזה שנאמר לו כי יצרבו את עורו בניסוי מדעי בעזרת סיגריה, ואז נוגעים בו רק בעזרת עפרון רגיל, מפתח סימפטומים של כוויה אמיתית. כיצד זה יתכן? ובכן מסתבר שהראייה הרפואית המכניסטית הצרה לא חוקרת תופעות שכאלה, אפילו שכיום השפעותיהן של אמונות, ציפיות ותרופות פלסבו על חולים נלקחות בחשבון יותר ברצינות, ואף נעשה בהן שימוש (כמו זריקות של תמיסה פיסיולוגית בלבד שבדרך כלל עוזרות מאד כמו זריקה 'רגילה').

אז עד כמה התרופות שאנו צורכים באמת עובדות?

זהו רק אחד הנושאים בהם עוסק רופרט שלדרייק בספרו החדש "אשליית המדע – שחרור רוח החקירה".

ספרו של שלדרייק מנסה לטלטל את עולם המדע ומציב שאלות קשות ורציניות למדענים בני זמנינו, כשהוא מסתמך על 426 מקורות של מאמרים וספרים מדעיים שונים. שאלות המעמידות בספק כמה מהנחות היסוד אשר בבסיסו של המחקר המדעי. למשל: אם הזיכרון האנושי מצוי בחומרי המוח, או בנוירונים שבו, מדוע לא מצאנו אותו עד כה? אם גנים לבדם מייצרים אורגניזמים, האם נוכל לייצר בעזרת ידע הגנום יצורים חיים בריאים ושלמים? בשאלה זו, שלדרייק עצמו נכנס להתערבות על יין משובח מול ביולוג אנגלי אחר בשם וולפרט, וההימור שלו הוא כי ב 1.5.2029 לא תהיה אפשרות לחזות את כל פרטיו של יצור אשר הגנום של הביצה המופרית שלו יהיה ידוע, דבר הנחשב לאפשרות סבירה על ידי רוב הביולוגים כיום.

רופרט שלדרייק (71) הוא ביולוג ומחברם של 80 מאמרים ועשרה ספרים. הוא עמית מחקר לשעבר של החברה המלכותית, למד ביולוגיה בקיימברידג', זכה בשני פרסי כבוד בקולג' ע"ש קלייר וקיבל אות כבוד כבוטנאי מצטיין. הוא המשיך ללמוד פילוסופיה והיסטוריה של המדע בהרווארד, אך לא אהב את שיטת המבחנים והשינון האמריקאית וחזר לקיימברידג' לעבודת הדוקטורט שלו בביוכימיה. כבר אז חש את הפער הגדול בין התנסויותיו האישיות כאוהב בעלי חיים וצמחים, לבין הדרך בה המדע המסורתי טיפל בהם. הוא התמחה בחקר התפתחותם והזדקנותם של צמחים, תוך גילוי דרכי ההובלה של ההורמון אוקסין מהנצר אל השורש. שלדרייק עבד שנה במאלאיה, ואחר כך כ-6 שנים הוביל מחקרים חקלאיים בהודו שקידמו ושיפרו גידולי קטניות, לומד במקביל שיטות רוחניות ומפתח מהלכי חשיבה יצירתיים ותיאוריות מדעיות חדשות. בשנים האחרונות הוא מרצה בכמה מכוני מחקר באנגליה ובארה"ב, כפי שניתן לראות בעשרות דוגמאות ברשת, וכותב באופן קבוע מאמרים לעיתונים רבים.

בינואר 2013 הוזמן שלדרייק לאירוע של TED בלונדון בנושא "מאתגרים את הפרדיגמות הקיימות", וסיפר בהרצאתו על חלק קטן מהרעיונות שבספר, ביניהם המפגש עם המטרולוג הבריטי והשינויים בקבועי הפיסיקה הידועיםG  (קבוע הגרביטציה) וב C (מהירות האור, ראה להלן). לאחר פרסום ההרצאה ברשת, הותקף אתרTED  ע"י שני בלוגרים אתאיסטים מיליטנטים קוין ומאיירס, אשר גרמו לצוות TED לפתוח דיון ברשת על הנושא, ולבסוף להוריד את הרצאתו מהאתר ולהעבירה ליוטיוב.

בכך, יישרו מארגני TED קו עם הפרדיגמה המטריאליסטית השלטת, וחטפו מקלחת של אלפי טוקבקים זועמים על שרירות הלב והאטימות אותם הפגינו כלפי רעיונות רעננים כמו של שלדרייק. הוויכוח ברשת ממשיך עד היום, כשמדענים שמרנים מנסים להגן על הפרדיגמה הקיימת בעזרת השמצות וגידופים המזכירים את ימי האינקוויזיציה האפלים, מול חושבים חופשיים, מדענים ואחרים, הבטוחים כי יש לשלדרייק מסר אמיתי להעביר לעולם המדע ולאנושות כולה.

ב'אשליית המדע', ספרו האחרון והכולל ביותר עד כה, שלדרייק מנסה לאסוף את כל השאלות הפתוחות, אלה שעדיין אין למדע פתרון בשבילן, ומבקש שנכלול אותן בתוך מערכת המחקר המדעי. הוא טוען כי אם למשל לא נתעלם מתופעה כמו היפנוזה או טלפתיה וננסה לחקור אותה באמצעים מדעיים אולי נצליח להבין טוב יותר את עולמנו ואת עצמנו. כמדען מבריק בתחום הביולוגיה והביוכימיה הגיע שלדרייק למסקנה כי לא ניתן להסביר את האבולוציה של מיני היצורים השונים רק בעזרת החומרים מהם הם בנויים, והציע אפשרות נוספת וכוללנית יותר להבנת עולם הטבע.

אחת השאלות המרתקות בהן עוסק הספר היא: עד כמה קבועים הם הקבועים של הפיסיקה (כמו C מהירות האור אוG  קבוע הגרביטציה)?

מסתבר שלשאלה מוזרה זו יש תשובה מוזרה לא פחות: הקבועים באמת משתנים מפעם לפעם, ונקבעים ע"י וועדה של מֶטְרולוגים (מומחי מדידה) אשר "מנקים" תוצאות הנחשבות שגויות, וממצעים את התוצאות מהמעבדות השונות בכדי להגיע למספר המדויק ביותר שניתן לקבוע. למרות זאת, כל המדענים בעולם, ואיתם כל אלה שהלכו לביה"ס ולמדו פיסיקה בסיסית, מאמינים כי הקבועים באמת אינם משתנים לעולם, ואם עדיין התוצאות מראות זאת, כפי שאולי קרה לנו במעבדה בבית הספר או באקדמיה, זה רק בגלל טעויות המדידה שלנו. אבל מסתבר למשל כי קבוע הגרביטציהG  באמת השתנה במהלך ההיסטוריה: ב-40 השנים האחרונות, ההפרש בין הקביעה הנמוכה ביותר של G לגבוהה ביותר הוא יותר מארבעים פעם סטיית התקן של המדידה! (ראו טבלה מצורפת).

בין היחידים שהעזו לחקור את השאלה האם באמת G  משתנה, היה צוות בראשות מיכאל גרשטיין אשר אסף נתונים בשתי שיטות בדיקות שונות במהלך 7 חודשים, ומצא שG  באמת משתנה במהלך היום והלילה והשתנותו תואמת את אורך היום הסידרלי (הכוכבי ולא השמשי). אז אולי G לא כל כך קבוע כפי שנדמה לנו, ואולי הוא עולה ויורד בדיוק כפי שפני הים עולים וירודים בגאות ובשפל? השאלה עדיין פתוחה למחקר.

כך גם לגבי מהירות האור, אשר נקבעה ע"י מדידות כבר בתחילת המאה ה-20 ל 299,796 ק"מ/שניה. בבדיקה שערך שלדרייק, מסתבר כי הערך שנמדד בשנים 1928-1945 היה נמוך עד כדי 20 ק"מ/שניה בכל במעבדות בעולם. כששאל שלדרייק את המטרולוג בריאן פטלי, האחראי על ארכיב המדידות הבריטי, מה קרה באותן שנים, הוא נבוך מאד וניסה להסביר זאת כ"נעילת פאזה אינטלקטואלית" (שם יפה למריחות והעתקות…) שהתרחשה בין המדענים העוסקים בתחום. כלומר יכול להיות שהמדענים שעסקו בכך לא ממש דייקו בקביעת קבוע חשוב זה, והעדיפו להסתמך על חבריהם.

אבל אולי באמת הקבועים של הטבע גם הם בלתי יציבים, ופועמים כפי שמזג האוויר, מחירי המניות ושערי המטבע משתנים? שלדרייק מציע להוסיף גם שאלה זו לחקירה המדעית הרגילה שלנו, כי הרי להבנה כי מהירות האור משתנה בצורה מסוימת יש השלכות אדירות על כל מדע הפיסיקה של היום. כמו כן, הוא מציע תיאוריה חליפית מעניינת לא פחות: חוקי הטבע עוברים אבולוציה תמידית, והעולם כולו לומד כל הזמן להתנהג על פי סדירויות, הרגלים. מה שקורה עכשיו מושפע ממה שקרה קודם, וכל מערכות הטבע מתפתחות תוך כדי רכישת הרגלים, או במילים אחרות – חוקי טבע.

הראשון להציע זאת היה הפילוסוף האמריקאי Peirce אשר טען כי התפישה שלנו שקיימים חוקים חיצוניים קבועים מנוגדת להבנה שהעולם מתפתח, עובר אבולוציה. לחילופין, טען, אפשר אולי להניח שהדברים בעולמנו פשוט מתרגלים להתנהג בצורה מסוימת עם השנים. למשל, החלקיקים הקטנים ביותר כמו פוטונים ואלקטרונים אשר קיבלו מטען ומסה כל כך מזמן התרגלו כבר מאד לתכונותיהם והם כמעט לא משתנים. אחר כך הופיעו אטומים, ראשון המימן ואחריו הבאים בתור, ואחר כך גם מולקולות – ולכל אלה ישנה חוקיות עתיקה עד כי כמעט לא רואים בה שינויים, ולכן הם מתוארים כ"קבועים". אבל ישנן תופעות שמתרחשות לראשונה עכשיו, והן עדיין לא הפכו ל'הרגל', להתנהגות קבועה המוגדרת תחת מה שאנו קוראים "חוקי הטבע".

קחו למשל תופעה די פשוטה של התגבשות של חומרים חדשים המיוצרים במעבדות. הסוכר טוראנוז, למשל, נחשב היה לנוזל במשך עשורים עד שהתגבש לראשונה ב-1920. מאז 'שכח' הסוכר הזה כי היה פעם נוזל, והוא מתגבש כיום בטמפרטורת החדר בכל המעבדות בעולם. או קסיליטול למשל, כהל המשמש כממתיק למסטיקים ללא סוכר, יוצר לראשונה ב-1891 ונחשב לנוזל עד 1942, יותר מ-50 שנה. אז לפתע הופיעו גבישים שלו אשר טמפ' ההתכה שלהם הייתה 61 מעלות! עוד יותר מוזר מכך – כמה שנים אחר כך הופיע גביש חדש של אותו חומר אשר נק' ההתכה שלו הייתה 94, ומאז לא נראה ולא נוצר יותר הגביש הראשון. האם אין זו אבולוציה אמיתית, בה חומרים פשוט 'מתרגלים' להתנהגות אחרת כל פעם?

שלדרייק מראה תופעה דומה בחומרים נוספים, ומעלה שוב את התיאוריה היכולה לחזות תופעות שכאלה, ואשר אותה הציג כבר בספריו הקודמים- תהודה צורנית (morphic resonance): מערכות המתארגנות לבד (מולקולות או אנשים) יוצרות שדות מארגנים של צורה, אשר לומדים מתצורות קודמות וצוברים זיכרון, דמיון הדדי; הם לא מושפעים ממרחקים של זמן או מרחב. השדה הצורני הזה מקיף את המערכת ומצוי גם בתוכה, ופועל במשותף עם שדות אלקטרומגנטיים וקוואנטיים של המערכת. מערכת יכולה להיות צמח או בעל חיים מתפתח, להקות של בעלי חיים, התנהגויות של בעלי חיים, חברות אנושיות ואפילו פעילויות מנטליות. לשדה צורני שכזה יש מושכים (מטרות, attractors) ונתיבי התפתחות, כראודים (chreodes), המובילים את המערכת למצבה הסופי ושומרים על יציבותה. שלדרייק מעמיד את התיאוריה הזו שלו כאתגר למחקר מדעי כבר יותר מ-30 שנה.

כיוון חשיבה זה כבר נלקח כיום על ידי יותר ויותר פילוסופים של המדע אשר מבינים כי הדואליות הישנה של חומר ורוח לא יכולה להסביר את הטבע. בתקופתם של דקארט וקאנט, התודעה האנושית כמו גם כל ענייני הרוח והדת, לא נלקחה בחשבון כלל במחקר המדעי, אשר עסק רק בהבנת החומרים והכוחות השונים בטבע. אחת הבעיות הקשות להסבר מדעי עד היום היא כיצד נפש אנושית פועלת ביחד עם חומרי המוח. זוהי הבעיה הפסיכו-פיזית הידועה, אשר העסיקה רבות מדענים בכל העולם, כולל את ישעיהו ליבוביץ', שדיבר עליה לא מעט. כיום חלקם כבר מבינים כי מערכות המתארגנות לבד חייבות להכיל מימד מסוים של תודעה, כפי שהן מכילות את מימד החומר אך לא רק את החומר לבדו, וכל מדען חש כי הוא לא יכול להפריד בין תודעתו לבין המחקר שהוא עושה, פשוט בגלל שקשה לנו לחשוב על עצמנו כעל מכונות של חומר פיסי בלבד.

רק כך ניתן להסביר איך עד עתה, אחרי שנים של מחקר ומיליארדים של דולרים, לא מצאנו כל עקבות חומריות, במוח או באיברים אחרים, לתופעת הזיכרון. שלדרייק כותב: "אנחנו לוקחים כמובן מאליו את הזיכרון, כמו האוויר אותו אנו נושמים. כל מה שאנו עושים, רואים או חושבים מאורגן על פי ההרגלים והזיכרונות שלנו. היכולת שלי לכתוב והיכולת שלכם לקרוא כעת, מניחה מראש את זיכרון המילים ואת משמעותן… אך כיצד פועל הזכרון? רובנו מעריכים כמובן מאליו כי הזכרון מאוחסן בדרך כלשהי במוח, בצורת חומר. ביוון העתיקה השוו זאת להטבעות בשעווה, במאה ה-20 – למרכזיית טלפונים ואילו כיום משווים זאת לאחסון הזכרון של מחשבים… אך הנחות יסוד אלה שאף אחד משום מה לא מטיל בהם ספק, מעלות שאלה לוגית קשה ביותר: היכן מצוי הזכרון, אם עד כה לא גילו אותו…?"

שלדרייק סוקר את כל הניסיונות להראות כי הזיכרון הוא עקבות פעילות חומרית כלשהי, הן בחסרי חוליות והן בבעלי חיים ואנשים, ומראה את האבסורד: כיצד יתכן שמהגולם, שהיה פעם זחל שמן ורעב, יצא פרפר יפהפה, אחרי שכל החומרים שבו התמוססו, התפרקו ושינו צורה לגמרי- היכן נמצא הזכרון ליצירת טבע מופלאה שכזו? בוודאי שלא בחומרים שהרכיבו אותו! אולי לכן קיים סוג של שדה, שדה הצורה של אותו פרפר, שבכדי למצוא אותו יש לבצע מחקרים מסוג אחר לגמרי? הרי לא יתכן כי כל הזיכרונות המגוונים שלנו משעה אחת של פעילות וערנות, אינסוף של התנסויות ורשמים ומחשבות, נמצאים בתוך חומרים מסוימים במוח. אולי הם מצויים במקום אחר שהוא לא ממש חומרי אלא בעל תכונות של שדה? שדה שהוא כמו שדה הגרביטציה או השדה האלקטרומגנטי?

שלדרייק מראה שזה לא רעיון חדש, כי רעיונות לגבי מקום הימצאותו של הזיכרון הופיעו כבר בעבר. פלוטינוס, ואחר כך ברגסון ווויטהד שיערו שהזיכרון מצוי בנפש, וכי הוא מוסבר יותר כקשרים לאורך זמן ולא כמבנים חומריים במוח. אז אולי הזכרון, שהוא הרגל מאד מפותח של חשיבה, בכלל אינו מצוי בחומרי המוח, וישנם דוגמאות רבות לכך שהרגלים פשוט קיימים, ללא מולקולות נלוות כלשהן.

סיגול, או התרגלות (habituation), היא תכונה אצל כלל בעלי החיים הנשענת על כך שאנו מגיבים לשינויים ואנו גם מסתגלים לסביבתנו המשתנה. כך גם הסטנטור (Stentor Raesilii) שהוא יצור חד תאי זעיר החי במי ביצות רדודות, אותו מביא שלדרייק לדוגמה. הסטנטור בנוי כמשפך אליו מזרימים אלפי ריסים זעירים את המים והמזון שבתוכם לקרקעיתו, שם מצוי ה"פה" שלו. אם ניגע באבן אליה צמוד הסטנטור הוא מיד יתכווץ לתוך צינור קטן,  ויצא שוב אחרי חצי דקה, אך אם נמשיך ונקיש על האבן בסדירות הוא לא יגיב יותר לגירוי. הוא מתרגל. לתא הסטנטור יש פוטנציאל חשמלי על הקרום העוטף אותו, בדיוק כמו לתא עצב (נוירון) במוחנו, אשר משתנה בגירוי חיצוני ועוזר לו לזכור גירויים קודמים ולהתנהג בהתאם, אך אין כל שינוי פיזי אותו אנו יכולים לשייך לזיכרון. יתרה מכך, כאן הזכרון של ההתרגלות לא תלוי בשום סינאפסה, נוירון או מבנה מורכב של מוח, ובכל זאת – יש ליצור הקטן זיכרון משלו!

תופעה נוספת הזוכה להתייחסותו של שלדרייק באותו נושא היא "אפקט פלין" ("הארץ" סופשבוע, הקצה, 3.4.13) אותו תיאר ג'יימס פלין: תוצאות מבחני הIQ  עולים בעשורים האחרונים בכמעט 30%, תופעה שאף אחד, כולל פלין, לא מצא לה הסבר מספק. שלדרייק כותב: "אם הזיכרון אצור במוח – הרי הוא נעלם עם המוות. אך אם זיכרון הוא תופעת של הדהוד, או תהודה, והוא מצוי בשדה התפתחותו של כל בעל חיים, אדם או חברה אנושית, הרי ניתן למדוד אותו… חולדות לומדות מהר יותר לבצע פעולות שחולדות אחרות כבר למדו לפניהן. מחקר אורך ענק שהתחיל בהרווארד והמשיך באדינבורו ובאוסטרליה, הראה כי חולדה סקוטית הייתה חכמה מספיק לצאת ממבוך מים אחרי שדודתה בהרווארד למדה זאת לפניה. הפליאו החולדות האוסטרליות שלמדו מיד לצאת ממבוך זה, למרות שהוריהן כלל לא ידעו לעשות זאת, עובדה שהוכיחה כי אין משמעות לתורשה במקרה זה… באותה צורה אנשים יכולים ללמוד ביתר קלות מה שאחרים למדו כבר לפניהם… והמקום הכי טוב לבדוק זאת כמותית וסטטיסטית הוא מבחני הIQ  שנשארו ללא שינוי פחות או יותר במשך עשורים. התהודה הצורנית צופה כי ניתן יהיה לענות על השאלות יותר בקלות, מאחר וכל כך הרבה אנשים כבר ענו עליהן. התוצאות במבחנים עולות לא בגלל שאנשים נעשו חכמים יותר, אלא בגלל שהמבחנים נעשו קלים יותר לביצוע…"! זהו כנראה ההסבר הפשוט והאלגנטי ביותר מכל שלל ההסברים שהוצעו לתופעה מיוחדת זו, אליבא ד'שלדרייק (הפירוט המלא של הניסויים והפרסומים המדעיים בבלוג שלו http://sciencesetfree.tumblr.com/).

בין יתר הפרות הקדושות של המדע נמצאים כמובן חוק שימור החומר וחוק שימור האנרגיה, וכל אחד מאתנו למד עוד בצעירותו כי לא ניתן לייצר מכונה שתעבוד בלי הפסק כמו פרפטואום-מובילה. שלדרייק פותח גם כאן בשאלה מרתקת שאם תישאל ברצינות במעבדות בעולם, אולי תוכל להביא לפריצות דרך משמעותיות הן בתחום מקורות האנרגיה והן בתחום התזונה האנושית.

ברג'אסטן, 1984, פגשו שלדרייק ואשתו אישה הודית בשם סטימאטה, אשר עברה משבר קשה בגיל 40 כאשר בעלה מת והיא רצתה לעלות איתו על אש המוקד. כשהצילוה מהאש, נשבעה לא לאכול יותר. כאשר פגשו בה השלדרייקים, היא כבר חייתה במשך 43 שנים (!) ללא מזון ומשקה, כשהיא לא מייצרת צואה או שתן, אולם נראתה נורמלית לחלוטין, וכמובן מוקפת מאמינים שסגדו לה מכל עבר. מלבד התחושה המידית שיש כאן איזה קונספירציה, אומר שלדרייק שהאישה נראתה אמינה מאד וגם מאמינה מאד, ואחר כך הסתבר לו כי בהודו יש לא מעט אנשים קדושים כאלה שהפסיקו לאכול, ואף נבדקו על ידי רופאים שהוכיחו זאת. בהודו, יכולת זו מוסברת בכוח המצוי בשמש או בנשימה, פראנה, ולכן הם נקראים "נשמנים" (breatherians).

גם במערב יש תיעוד של קדושים שחיו שנים רבות ללא מזון, לאורך ההיסטוריה הנוצרית, תופעה שהביאה את האפיפיור לבקש את בדיקתה על ידי מדענים. התופעה נראית כל כך מוזרה ונוגדת את ההגיון, עד כי למרות כל ההוכחות והדוגמאות, גם האפיפיור וגם המדען הישועי תורסטון שבדק אותה (Thurston, "The Physical Phenomena of Mysticism") לא הצליחו להגיע למסקנה ברורה כי יש כאן תופעה מיוחדת אשר שווה בדיקה מעמיקה יותר. לכו, טוען שלדרייק, אם ייכנס הנושא למחקר מדעי אמיתי, ניתן יהיה לנסות ולרדת לשורשי הסיבות המאפשרות אותה, או לפחות להתחיל בבדיקה ראשונית של כמה מקרים כאלה ישנם בעולם, והיכן הם נפוצים יותר. שאלות נוספות למחקר יכולות לעלות בהמשך, כמו עד כמה אי-אכילה קשורה לתופעת שנת החורף של הדובים, למשל, וכיצד הכל מתקשר לדיאטות למיניהן ולמסתורין העוטה את פעילותן.

אז אם בני אדם יכולים לחיות שנים ללא מזון, האם יש אנרגיה חופשית שהאדם יכול לנצל אם רק ידע כיצד? אולי ישנם גם מקורות אנרגיה חליפיים שכדאי שנחקור בצורה מסודרת, כאלה שרואים רק בסרטונים 'הזויים' ביוטיוב? בכדי לבדוק זאת, שלדרייק מציע להציע פרס, נאמר מיליון דולר, למי שיצליח לפתח מקור אנרגיה זול יותר ומוכח, בדיוק כפי שהציע קרמר 50,000$ למי שיטיס בכוח הרגלים מטוס קל, ובזכותו פותח ה'גוסאמר' אשר גרסה מאוחרת שלו עברה את התעלה הבריטית, מרחק של כ- 30 ק"מ בכוח הרגליים בלבד!

ראייתו הפתוחה של שלדרייק, האומץ שלו להציג את הדברים ללא דעות קדומות וללא תלות כובלת לפרדיגמות השולטות במדעים השונים, אותם הוא סוקר בספרו עב הכרס (342 עמ') והאוסף המדהים של המחקרים עליהם הוא מתבסס הופכים את הקריאה למרתקת במיוחד. הספר קריא מאד, מסודר מאד ומציב שאלות רציניות ביותר, אשר אולי יעמדו בבסיסה של מהפיכה מדעית גדולה שרק תוכיח כי אין גבולות לידע האנושי וכי החיים ייראו אחרת לגמרי, ולא בעתיד הרחוק כל כך. שווה קריאה!

7 תגובות בנושא “ביקורת ספר: "אשליית המדע , Science Delusion" רופרט שלדרייק, 2012

  1. אם כבר מדע אז עד הסוף. גם ספרים של מדענים מכובדים ראויים לביקורת. רק לדוגמא, עניין ה״נשמנים״ נבדק באריכות ופשוט איננו נכון. ראו כאן:

    http://www.skepdic.com/inedia.html
    גם שינויי פרדיגמה צריכים להיות מבוססי מדע לא פנטזיה!

  2. יורם,
    אני שמח לתגובה שלך. גם אני הרגשתי כך שקראת את זה אצל שלדרייק, ולא האמנתי. אבל – עניין ה"נשמנים" לא ממש קשור, והמאמר של ה"סקפטיק" "בדק" רק 4 מקרים די הזויים.
    זה לא ממש מחקר מדעי.
    זה מה ששלדרייק טוען: שצריך לחקור את הדברים בצורה מדעית, ולא להתעלם מהם גם כשאנחנו לא יכולים להסביר את התופעה. כי הבעיה שלנו שאנחנו לא חוקרים מה שאנחנו לא יכולים להסביר – זו בעיה אנושית כללית, וזה מה שסוגר את ההתפתחות המדעית.
    בספר, שלדרייק מביא עשרות דוגמאות לאנשים שלא אכלו, בכדי לעוד התחלה של מחקר בנושא.

    1. זה כמובן דיון ארוך ובכ״ז:
      כמדען קשה לי מאוד לקבל טיעון ללא תמיכה עובדתית וללא מנגנון. אם ניבדקו 4 נשמנים ונמצא שהם אוכלים אזי להשקפתי כל רעיון הנשמנים בספק רציני. מי שמאמין בו ייכבד ויוכיח אותו ולא רק יגיד ״יש וזהו״. כרגע רעיון הנשמנים נופל תחת דת ולא תחת מדע.

  3. ואם הולכים לדוגמת הסטנטור – מצב דומה (דה-סנסטיזציה) מוכר היטב בחיידקים (תא יחיד!) אך שם המנגנון המולקולארי מוכר היטב (מתילציה של חלבון)

  4. אגב זיכרון, גם אם תפרק דיסק-און-קי לא תמצא ״זיכרון״, מה זה מוכיח?
    ולסיום, שני ארכיאולוגים מדברים, אחד אומר ״אצלינו מצאו חוטי נחושת באתר מתקופת הברונזה! סימן שכבר היו טלפונים!״ חברו עונה ״אז מה, אנחנו לא מצאנו חוטים כאלו, סימן שכבר היו טלפונים סלולאריים!״. רוצה לומר, חוסר מידע מדעי איננו מחייב פתרון מיסתורי כלשהו

    1. יורם (וניר) שלום. ראשית המאמר לפחות מעורר מחשבה, וזה לא דבר של מה בכך… לעניין: אני לא חושב ששלדרייק (או אחרים שבגישה זו, ויש כנראה עוד כמה), מחפשים "פתרון מסתורי" כמו שאתה קורא לו… אם נסתכל על התפתחות המדע בהיסטוריה, לעיתים דווקא אלו שהעזו לחשוב בצורה שונה, ולהתמודד עם בעיות שלא היה להן פתרון במסגרת ה"מדע" המקובל בזמנם, הם אלו שהגיעו לפריצת/ות דרך…
      אל תחשוש! הדבר הכי "נורא" שעלול לקרות לך הוא ש"תחטוף על הראש", כמו שאומרים מהקהילה המדעית. לטעמי, זה פחות גרוע מלחיות בידיעה שלא בדקת עד הסוף (כמדען כמובן…)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *